את ברוקלין שמנו במקום עיקרי בתכנון הטיול.

ירון אישי החליט לתקן את תחושת ההחמצה שלפני 20 שנה.

בתקופת שהותו בקונטיקט כסטודנט  התקיימה ההלוויה של הרבי מילוואביטש  והוא  בחושבו על כל ההמולה והפקקים בחר להימנע להכנס לתוכה.

וכעת כשהגענו לברוקלין  רצינו ללכת בבוקר יומנו הראשון  בברוקלין בתחבורה ציבורית.

מוטי בן בת הדודה הסביר לנו שיותר נכון להגיע לשם  בשעת ערב מאוחרת עקב העומס באתר וכן ליסוע ברכב פרטי שזה 30 ד'

ולא שעתיים בתחבורה ציבורית.

שמענו לעצתו והמץנו לו שיסיים יום עבודה מאוחר.

הצטרף אלינו אביו יאיר צברי  ששהה באותה עת  בביקור  געגועים.

אנו נדרשנו להפעיל שיקול דעת ולהחליט מי נשאר ומי הולך.

לאחר חשיבה הצענו לתמיר כבוגר להצטרף והשאר ישארו ללון  כשעדי ממונה על הסדר הטוב:-)

הנסיעה  חלפה כבשיגרה וכשהגענו  בערך ב23:00 נוכחנו לראות שהמבקרים הינם בודדים לא יותר מ10 אנשים יחד עמנו.

המבנה מבחוץ נראה כבשיגרה ואפילו מאכזב ביחס לציפיה.

נכנסנו למבנה יחסית הכל היה שקט ווהתחושה עבורי כאילו נכנסים לקודש הקודשים.

וזו הייתה המבואה

האולם הבא היה אולם שבו כל מי שנמצא ישב  עיין בלחש או כתב  מכתב בקשה מהרב.

אפילו אדם המהווה איש מודיעין ישב מאחר הדלפק  בדממה אלחוטית.

באולם היו בודדים  אך אני מדמיינת לעצמי מה קורה בשעת דחק.

 

יאיר הדוד ,  כיוון אותנו  ראשית לשתיה חמה ולאחר התיישבנו כל אחד מכונס בדף המכתב בקשה /תודה  אשר  הרבי מהווה צדיק שליח לקב"ה אשר  יענה לכל  הבקשות.

להכניס את כל ההודיה והבקשה למכתב אחד …זה קשה!

בוודאי עם התחושות העצומות שהקב"ה מלווה ומשגיח עלינו מלמעלה לאורך כל המסע ובכל מיני עיתות.

כל אחד מכונס בעצמו ובדפו

ואף אחד לא מאיץ את האחר.

כל אחד הכין גם כסף לתרומה  לא משנה כמה…גם דולר אחד הינו לשמה.

ואחד אחרי השני כולם סיימו לכתוב את המכתב ויצאנו מאולם זה.

אני הרגשתי כאילו אני מובלת אל הלא נודע  כי לא הבנתי לאן הולכים.

הסתבר שיצאנו מהמבנה חזרה לכביש על מנת להכנב לבית העלמין.

על המדרכה ראינו כולנו את כל הגדרות המוערמים בערמה אשר מעידים על ההתרחדות בשעות העומס.

השילוט גם היה מאכזב בבנאליות שלו….כנראה כבר כולם יודעים…

אין בית העלמין הזה דומה לבית העלמין בארץ  מפאת השנים והתרבות.

לי זה הזכיר את בתי העלמין בפולין (כשיצאתי למשלחת עדים במדים דרך הצבא )

הכל נראה עתיק כל כך וצפוף מאוד.

בדרך הוסבר לנו עד לאן התורים מובילים בשעת עומס.

כנכנסנו  למבנה  שם הדלקנו נר

ומשם למתחם הציון לקבר כשבן הגברים לנשים תלוי וילון שרשראות ממתכת.

את המבנה הזה לא הצלחתי לדמיין פעיל בשעת עומס.

שמחתי דהזדמן לנו בעת הזו לבקר במקום זה.

כל אחדה תייחד ברגע זה עם בורא עולם  בתפילותיו ולאחר מכן הניח את מכתבו  באגן בטון מרכזי

 ה

הררי נייר היו…בקשות של כל באי המקום.

מי יתן והקב"ה יענה לכל תפילות עמו ישראל.