ביקרנו בטקסס רק ב-2 שמורות
שמורת ביג בנד
שמורת גוואדלופ
כל שמורה נמצאת בחלק אחר של טקסס
וענקית כל כך …
מה שמייחד את שמורת גוואדלופ זה שבה נמצא ההר הגבוה ביותר בטקסס
פסגת הר גוואדלופ מתנשאת לגובה 2,667 מ'בחורף הטקסני אפשר לראת בה שלג
מזל שאנו בעונה זו מבקרים כאן.
הגענו לקמפ לילה בשמורה והתמקמנו
מזג האטיר קריר ונעים.
ירון אישי תמיד מעלה את הרעיונות הלא שיגרתיים וכולם חושבים שזה אני….
הפעם ירון העלה את הרעיון לטפס ברגל לפסגת הר הגוודאלופ
ולא סתם ברגל
אלא בחשכת הליל על מנת לחזות בזריחת השמש בפסגת ההר.
לי ולירון תמיד היתה רגישות לזריחות ושקיעות
יכולנו בישראל מולדתנו לתכננן טיול בגליל וכשאנו קובעים שאת הזריחה נצפה בגליל
כמובן שהתלהבתי מהרעיון
"מה שלא מרגישים ברגליים לא זוכרים!"
ו"לא המקום חשוב אלא החוויה במקום"
ולכן סיפרנו לילדים את התוכנית מראש על מנת להכין אותם מנטלית
4 שעות טיפוס לפיסגה …צפיה בזריחה ו-ו4 שעות ירידה
גילאי 5 ילדנו נעים בין 6-16 שנה
פער גילים משמעותי אשר מדגיש בעיקר את היכולת הגופנית למסלול זה.
הפעם החלטנו שזו משימה משפחתית וכולם יתמכו בכולם בקשיים!
כמובן שהילדים יגידו "כן…אבל למה צריך ב-3:15 בבוקר?
ערב לפני כן הודענו להם שהולכים לישון הערב מוקדם
כלומר כבר בשעה 20:00 כולם צריכים להיות במיטות!
כמו בצבא!
לפני השינה עשינו מסדר ציוד ווידאנו :
-
כל התיקים מוכנים!
-
פנס לכל אחד
-
כמות מים מספקת למסלול של 4 שעות אשר מתוכו 4 שעות הן שעות שמש
-
בגדים חמים מאוד מאוד…כי יהיה קר מאוד בפיסגה!
-
ובגדים קלים יותר לצעידה בשעות יום
-
אפילו קרם הגנה בדקתי
-
ארוחת בוקר ונשנושים….
כל הציוד היה מוכן!
בדקנו כל אחד ואחד על מנת שלא נתקל בבעיה !
וקדימה למיטות…
חשבתי שזאת תהיה בעיה להשכיב אותם מוקדם בשע ה 20:00
כל ערב הם עושים לנו בעיות עד שהם נכנסים למיטות…
והנה היום …לא האמנו!
בשעה 20:00 הם היו במיטות… כולל אנחנו!
כנראה כל בני אליאסיאן חששו משעת ההשכמה ומהחוויה הלילית הצפויה להם!
לא קרה עד כה ..שנכנסנו למיטות כה מוקדם!
על ההשכמה כרגיל אני אחראית …שמתי שני שעונים שלא יהיו בעיות.
הודעתי לילדים שאנו קמים בדממה על מנת לא להעיר את כל הקמפ!
בשעה היעודה התעוררתי והערתי את כולם…
אויש …כמה רטינות היו שם!
היחידה שקמה כמו פנתרה זו חן הקטנה, בת ה-6!
ואני אמרתי לעצמי …"היא לא יודעת מה מצפה לה הלילה!"
אחד אחד עשיתי מסדר יציאה… נתתי להם קצת חלב וקורנפלקס
ושלחתי אותם בזוגות לשירותים…בדממת אלחוט !
כי כולם ישנים בקמפ
הבנים המתינו לבנות בחוסר סבלנות…"למה הן צריכות לעכב אותם תמיד?"
ובלילה שומעים כל רחש ובמיוחד את צעקות אליאסיאן
קבענו להיפגש ליד השירותים
כולם נעמדו בנקודת הפתיחה של המסלול עם הציוד ואפילו מקלות הליכה שהם גילפו לעצמם!
התלבשנו כל כך חם ….מרוב שפחדנו מהקור!
השמיים היו זרועי כוכבים
ירון נתן תדריך בטיחות
והדגיש לילדים שאסור לפתוח פער ולהשאיר ילד קטן מאחור כי הוזהרנו שיש חתולי בר ליליים שאורבים לקטן שבעדר!
ממש מפחיד!
קדימה צילום פתיח ויוצאים לדרך!
המסלול בתחילתו היה יותר תלול מסופו ושמחנו שהשלב הקשה בתחילת המסלול
מזג האויר היה קר אך אנו התלבשנו שכבות חמות
אור הירח האיר את השביל
הירח היה גבוה גבוה בשמים ולפעמים הפריע יחד עם העננים לכוכבים לנצנץ
כבר בהתחילה כל היציאה לוותה בקיטורים של אחת הבנות…לאלא הפסקה!
ירון שנמאס לו מזה עצר את כל הקיטורים בתקיפות יתרה!
הלכנו בדממה כשכולם חצי ישנים…
כיפת השמים היתה זרועת כוכבים אך אור הירח טישטש את אורם והאיר את השביל צעיד הלבן שלנו
חששתי בהתחלה שנתבלבל בשבילי ההר אך כשצעדנו הבנתי אל חשש!
אין חשש ללכת לאיבוד …כי אין שבילים נוספים!!
דאגנו להפסקות קצובות ….אני ראשונה ואני קוצבת את הקצב!
אני גם היחידה שהיתה עם פנס דלוק!
כל השאר ביקשנו שישמרו על פנסים כבויים כי זה ממש מסנוור!
אבל אני הקיצרת רואי…הייתי חייבת ולכן גם זו הסיבה שהייתי ראשונה על מנת לא לסנוור את האחרים
אל תדאגו הם ללא הפסק העירו לי שאני מסנוורת אותם!
הייתי הראשונה לא רק בגלל הפנס
ולא כי אני בכושר ואני המפקד…מה פתאום !…
כי לי הכי קשה והחלש קובע את הקצב!
נזכרתי במשפט שאמר לי אחד המטיילים אתמול כששאלתי אותו -אם המסלול קשה לילדים.
והוא ענה לי שהבעיה זה לא ילדים אלא…מבוגרים …כי לנו קשה יותר! …עצוב!!
אין ספק היה קשה …העצירות היו תכופות
המצלמה על צאורי הוסיפה משקל וטרוניות כי כל פעם שהפעלתי פלאש …קמו צעקות!
למדתי את השיטה וכל פעם שצילמתי הודעתי בקול "פלאש!"
בחשיכה לא רואים כלום ואי אפשר לדעת מה יצא מהתמונות!
כל עצירה כולם היו מכונסים בעצמם ושומרים על כח
הקושי הורגש על כולם והתבטא בעקר בקיטורים צפויים
"מי המשוגע שקם בחצי הלילה?"
"משפחה בהפרעה!"
"כואבת לי הרגל וכואבת לי הבטן….."
מידי פעם חילקתי אגוזים ושקדים לאנרגיה…ממש כמו במסע אמיתי!
ההתמודדות הרצינית התחילה בשעה ה-3 לטיפוס!
כולם עייפים וכל אחד רוצה לעצור היכן שהוא עייף!
ירון הבהיר בתקיפות יתרה(בלשון המעטה) שאני קובעת את קצב העצירות
ואיך שלי היה קשההההה…..חבל על הזמן!
אבל בשקט של תימניה סבלתי!
לקחתי את חנצוקה הקטנה עימי יד ביד…הלכנו בקצב אחיד
ועצירה קצב אחד ועצירה…
הבעיה הרצינית היתה ככל שמטפסים קר יותר
כל עצירה מתקררים עוד יותר
ולכן העצירות היו קצרות
בשלב מסויים אני עצרתי בעמידה ולא בישיבה ולו רק לא להוריד את התיק ולהתקרר
כי הזעה בגב מתקררת כל כך מהר!!
בעת הזו כבר חלק מהילדים התחילו לבכות שקשה להם ונמאס להם והם רוצים לחזור
והאחרים השיבו להם מה דווקא לפני הזריחה אתם רוצים לחזור…לא ! רוצים להמשיך!
אנו צעדנו בשביל כקו הרקיע מאחורנו כל פעם הצצתי לראות אם קו הרקיע מתבהר…והשחר עולה?
ועדיין לא!
בציר היו 2 פסגות ואנו מלכתחילה החלטנו שנעצור בראשונה !
אבל הזמן חלף ועם כל הזדקרות קרקע התלבטנו אם זו הפסגה המיוחלת ו או שלא …והמשכתי בדרכי
ההיגיון שהוביל אותי שאם קו הרקיע לא התבהר זאת אומרת שאנו צריכים להמשיך!
לא הגיוני שנחזור כשלא ראינו את הזריחה בפסגה!
ואז …סף הקיטורים גבר מכל הצדדים!
היחידה שלא קיטרה זו חן הקטנה !
לא האמנתי לעצמי…איזה שינוי עבר עליה מתחילת המסע!
היא… התחשלה גופנית! התחזקה …גבהה חמד של ילדונת
ממש הייתי גאה בה ופירגנתי לה על כך!
סף הקיטורים כל כך גבר שנאלצנו ההורים לעצור ולשקול מה לעשות!
אני רציתי להמשיך!
הילדים בכלל לא!
וירון הסביר שאם נמשיך בשביל שמתעקל לגב האר נפספס את קו הרקיע ולכן הוא ממליץ לחזור ולחפש נקודת תצפית לזריחה
עשינו משאל וברור היה שכך כולם רוצים
אז קדימה חוזרים…
חזרנו איזה 50 מטרים והתמקמנו….
אבל הקור התחיל לחלחל לעצמות !
התישבנו כולם כגוש אחד על מנת לשמור על חום גוף!
לעינב היה הכי קררררררר והיא סבלה!…תמיד לה הכי קר!
אבל מה לא עושים להנציח את הרגע בחיוך….
אף פעם אנו לא מבינים האם זה בגלל שהיא לא התלבשה טוב או שזה נתוני הרזון:-)
ואיך שהיה קר שם…אפילו לי!!
הקור הזדחל עצמותיכל כך חזק שבאיזה שלב הפסקתי להרגיש את בהונות רגליי ונלחצתי כהוגן!
לקחתי את עינב והתחלתי לנתר ולרוץ עימה על מנת להמריץ את מחזור הדם….אך זה לא הועיל כל כך!
הבנתי מה עינב מרגישה!
ואט אט הזריחה עלתה ו…ההתרגשות מיפי הבריאה היתה בסף גבוה !
בנתחלה רק קו האופק התבהר…
עקבנו מרותקים אחר כל שלב ושלב
אלו לא תמונות אומנות!
כך נראו השמים בדיוק!
למרות האצבעות הקופאות לא הפסקנו לצלם את יפי הבריאה
ובשביל הצילומים מנגבים דמעות….!
עשינו זאת!!
אני הייתי כל כך גאה בזה ששרדתי עד כה באופן נאות …ויותר מזה אם הייתי נדרשת להמשיך לטפס הייתי מצליחה !
עמדנו בזריחה קפואים וכל כך גאים שהגענו עד הלום!!!
זו היתה משימה משפחתית ועשינו זאת!!
סף הקיפאון היה גדול אך חיכינו עד שהשמש תטפס באופן מלא ואז התחלנו לנוע!
התחלנו לנוע כשהשבילים עדיין מוארים מאור המיוחש של הזריחה
אור אדמדם יפיפה…
תחושת הניצחון הורגשה על כולם
ממש אחוות משפחה על ההצלחה בכיבוש פסגת ההר
ורגלי הבהונות שלי עוד קפואות…
כל כך הרבה זמן לקח עד שהן הפשירו כל צעד כאב לי כל כך… כאילו הלכתי על קרשים!
יש לנו עוד 4 שעות ירידה
גם לירון היה קשה אך הוא לא צייץ בניגוד אלי שהתלוננתי על ברכי הדואבות!
התחלנו להגביר קצב….עינב רצתה לצאת בריצה ללא הפסקה עד החניון למטה ואנו עצרנו מבעדה
מי יודע מה עלול לקרות…
סמכתי על כך שככל שהשמש תעלה נפשיר יותר וכך היה …
אבל הירידה לי תמיד תהיה יותר קשה!
השחתי לירון על
איך שכאבו לי הברכיים!!
צעדתי בירידה בזהירות יתרה!עם 2 מקלות הליכה!
הילדים עשו זאת כמו פנתרים
לאורך כל הדרך ראינו את החניון שלנו …למטה למטה…
וככל שירדנו הוא גדל וגדל והילדים כבר רצו להיות שם והגבירו קצב!
כאן ,המוט הליכה מאוד סייע לי!
לאט לאט …כמו שצפיתי כולם התחילו להתפשט נהיה להם חם!
ועינב התחילה לחייך!…נהיה לה חם!
קיווינו שלא נפספס את חברנו למסע השכנים בקרוואן הסמוך ועקבנו אחריהם ממרומי מורד ההר.
היה חשוב לנו להיפרד מהם ועליהם נספר בנפרד בסיפורי דרך!
הראשון שהגיע לקמפ היה תמיר והוא הצליח לזהות שהם מתחילים לנוע ורץ לקראתם!
הוא תפס אותם ממש ברגע האחרון
וכולנו הגענו להיפרד מהם ולהחליף דרכי התקשרות
הם בלי מכשירי טלפון ורק עם אינטרנט….
נפרדנו מהם לשלום
והצטלמנו תמונת סיום!
עשינו זאת!
משפחה בהפרעה!
כולם היו תשושים ועייפים הגענו יחסית מוקדם השעה 10:00
יום שישי ווכל דקה הייתה חשובה!
נכנסתי להתארגן לשבת והילדים נפלו שדודים למנוחה
כל כך הייתי מלאת גאווה על כך ששרדתי את זה בכבוד!
ועוד יותר שסיימנו חוויה משפחתית מגבשת זו מלאי חוויות
ובאמירה המוסכמת על כולם
"חוויה בלתי נשכחת!"
סגור לתגובות.