אני וירון הסכמנו!
עברו 8 חודשים
סף הריגוש אצל הילדים הרקיע שחקים!
הם כבר ראו כל כך הרבה נופים מיוחדים!
כל הרבה מראות!
כל כך הרבה חוויות!
כבר קשה לרגש אותם…
זהו שלב שכבר יש להם שאלות
טענות
מענות
"לאן הולכים היום?"
"אוף!…"
"למה ברגל?"
"למה בשאטל?"
"למה באופניים?"
"למה חייבים?"
"אפשר להישאר בקרוואן"
"כבר ראינו"
"מה קמפ בלי בריכה?"
"מה קמפ עם חשמל מים ובלי WIFI?"
"מה קמפ בלי חשמל ומים?"
למה אי אפשר להדליק גנרטור?
הטענות לא נגמרות…..
קשה ומתיש!
מוציא את הכיף…
אני וירון אישי החלנו להשתדל לא לצאת מכלינו
מי שלא רוצה לצאת מהקרוואן לתצפית נוף לא חייב!
והנה הגענו לסן דייגו לרצועת החוף "לה הויה"
בספר ציינו אותה כנקודה יפיפיה שאסור להחמיץ בביקור בסן דייגו
והנה אנו כאן!
התאמצנו …אפילו הצלחנו למצוא חניה שלא תאמן במקום העמוס הזה!
הקרוואן היחידי באזור…חונה כמו פיל ליד חיפושיות!
והילדים על מסך המחשב קשה להסיט את תשומת ליבם!
אני צועקת
"הגענו!"
"וואו…תראו מה קורה ?…אריות ים!"
"כל רצועת החוף מלאה בעלי כנף ואריות ים!"
עצרנו…
דלת הקרוואן נפתחת ואף אחד לא עושה סימן לקום
השמיים כחולים והאופק מפתה
אותנו ולא את ילדנו!
הדבר הראשון שהם מריחים זה ריח הלשלשת החזק של בעלי הכנף הרבים!
וזה ממש לא עושה להם חשק לצאת לחזות במראה המרהיב!
אני וירון שוב הזכרנו לעצמנו שלא יוצאים מהכלים!
מי שרוצה יוצא….
ומי שלא נשאר…..אין בעיה להישאר….
זה ממש קרוב לתצפית.
אמרנו ויצאנו חמושים במצלמה
מראה כזה לא ראינו המון זמן!
בהתלה אני וירון יצאנו לבד…
ממלמלים לעצמנו…איך הגענו למצב כזה?
אבל דבקים בהחלטה לא לכעוס
שוטפים את העניים במראה הלא שיגרתי של בעלי החיים האלה
לא מיהרנו ונהנו מכל שניה ושניה
אט אט כמובן שאחד אחרי השני הם יצאו לחזות במראה הנדיר
אבל אני וירון כבר הסכמנו
מעתה והלך נאלץ להתמודד ביתר שאת בסף הריגוש של ילדינו
פה בארה"ב
וגם בארץ ישראל מולדתנו
סגור לתגובות.